<h1>שם ס"ו ע"א</h1>
<h2>דף קנז:</h2>
והא דמסקינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ב ע"א] דיצתה השתחואה מכלל לא תעבדם, ליכא למיפרך והא סמיכי אהדדי. דלא דמי, דהא לא בכלל ופרט מצית למידרש ולא בכלל מוסיף על הפרט. דהא כמה קראי כתיבי לא תשתחוה להם ולא תעבדם [שמות כ']. הרי פרט קדים לכלל. וכתיב [דברים י"ז] וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם, כלל קודם לפרט, כי לא תשתחוה לאל אחר [שמות ל"ד] פרט בלבד. ועוד כתיב [דברים ה'] לא תשתחוה להם ולא תעבדם, וכיון דלא מסיימי קראי ליכא למידרש אלא דוקא השתחואה בכלל היתה.
וגבי שלמים נמי שהיו בכלל כל הקדשים, פרט הוא שקדם לכלל. כדאיתא בכל המנחות [נ"ה ע"ב], מתיב רב אדא בר אהבה ואמרי לה כדי, כלל ופרט המרוחקים זה מזה לא דרשינן, והתניא ושחט את הכבש היכן עולה נשחט בצפון, וכי מכאן אני לומד וכו'. עד מתקיף לה רב אשי האי כלל ופרט האי פרט וכלל הוא ונעשה מוסיף ואיתרבי להו כל מילי. והכי נמי שלמים דהיינו פרט בצו וקדשים באמור אל הכהנים, דאפילו אי דרשי בפרט וכלל במוסיף לא שמעינן מידי מאי לא שמעינן מכלל בלבד, דהא אפילו קדשי בדק [הבית] בכלל, ומאי איכא לרבויי תו ומאי איכא למעוטי. הילכך בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד דרשינן ליה.
בההיא דמסכת שבת פרק כלל גדול [ע' ע"א], דתניא רבי נתן אומר לא תבערו אש, מה תלמוד לומר לפי שנאמר אלה הדברים דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני. יכול עשאן כולן בהעלם אחד [לא] יהא חייב אלא אחת תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות. עדיין אני אומר על קציר וחריש חייב שתים אם עשאן בהעלם אחד וכו'. ופירש רש"י וכיון דהוה ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה לא דיינינן ליה בכלל ופרט.
ופ"א דשבועות הלכה את שיש בה ידיעה בתחילה [ז' ע"א], דאמר רבי אבהו, בפרק ב"ש בזבחים [מ"ו ע"א], שלש כריתות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט. היינו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דאל הקדשים. ויצא הפרט לפרש שלמים וכיוצא בו דנעשין על המזבח החיצון. ואחת לדבר שאינו נאכל. ולרבי שמעון חטאות הפנימיות. ופירש רש"י התם בשבועות וא"ת למה אינו בכלל ופרט לומר שלמים אין מידי אחריני לא, משום דמרוחקות זה מזה בשני ענינים. וכן מפורש בפרק כל המנחות באות מצה [נ"ה ע"ב], (דכדהיכי) [דכל היכא] דמרוחק אין נידון אלא במדה זו דבר שהיה בכלל וכו'. וא"ת מה בין מדה זו למידת כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט. הרבה יש, שמידת כעין הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דבר אחר שאין כתוב בו. וזו באה לגלות על הכלל ולא להוסיף עליו, ודברים רבים למידין במדה זו שאין באין במידת כעין הפרט. כגון בהבערה שאנו אומרים לחלק יצתה דהבערה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה, לגלות על (הפרט) [כל הכלל] שכשם שחייב על הבערה בפני עצמה כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמה. עד כאן פירוש רש"י.
[ט] כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולהחמיר. כיצד ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש והיתה מחית המכוה. והלא שחין ומכוה בכלל הנגעים דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וגו'. ובכלל כתוב ולא חלק בין שהיה מעצמו ובין שלקה בשחין ומכוה. וכשיצאה כל אחת לפרשה בפני עצמה. דכתיב ובשר כי יהיה בעור שחין. וכן במכוה או בשר כי יהיה בעורו מכות אש, ולא כתיב עור הבשר כי יהיה בו שחין [או מכוה] וכו'. ש"מ שכל מה שנאמר בהן אין לך למשכן לדונו להחמיר עליהן בנגעי שאר עור הבשר לענין מחיה. ולענין (שחין) [שבוע אחד] שמפורש בהן, שנוסף עם מה שהקל בהן, מחיה שאינה מפורשת כאן. אלא הכל להקל. שלא ידונו במחיה דהיינו בשר [חי] שבשאת, דהא כתיב [תו"כ תזריע פ"ו], מחית המכוה, דרשינן במקומה [שם פ' נגעים פ"ז ה"ט] מכות אש, יכול מורדות. פירש רבינו הילל לח שלא נתרפא עדיין. ויש לפרש... והיא היא, תלמוד לומר מחית המכוה. יכול עד שתעשה צילקית. פירוש שנתרפאת לגמרי אלא הרושם ניכר, תלמוד לומר מכות אש. כיצד חיית ולא חיית עד שתקרום כקליפת השום. דייק מחיה המכוה, שתהא המחיה כעין המכוה. הרי זו (מדה) [לימוד] בפני עצמה. וכן נמי דריש התם [תו"כ תזריע פ"ו] שחין ונרפא, שירפא כעין שחין, כקליפת השום, שהשחין והמכוה שהיו בעור הבשר גורמין לבהרת שבהן, להקל דינו, ולא למשוך עמהן שאר סימני טומאה, כגון מחיה, ולא הסגר שני כשעמד בעיניו אלא פוטרו ומטהרו. וחלוקות שחין ומכוה בשתי פרשיות נמי להקל הוא, שאין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה.
ומדה [זו] אינה דומה לדבר שהיה בכלל ויצא, כמו שלמים. דהתם עולה וחטאת ואשם תודה ושלמים בכור ומעשר ופסח, כל אחד מפורש במקומו. וכן מתפיס ומקדיש ומעריך ונודר לבדק הבית. וכשכלל אל הקדשים אשר יקדישו לשם הכל בכלל, כל מה שפירש לך על כל אחד במקומו, כולן בדיבור [אחד] כלול. הילכך כשיצאו שלמים [מן הכלל] לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא. וכן כל אותן שהבאנו. וכן הבערה בכלל לא תעשה כל מלאכה, כשכתב כל מלאכה מה הניח הכתוב. וכן בעריות כולן מפורשין וכלל אותן אצל כרת, ולמה יצתה אחותו או אשה בנדת טומאתה אם לא ללמד על כל הכלל שנאמר כל אחד במקומו. ואין הפרט היוצא משונה מכלל כלום, הילכך מדה בפני עצמה היא ללמד. אבל כאן שהשחין כמה דברים ששינה בו מן הכלל, אין לך למשכו עם חומרי הכלל בכלום. שהרי אע"פ שכתב אדם כי יהיה בעור בשרו וכן נגע צרעת וכן נגעי ראש וזקן וקרחת וגבחת לא נכללו יחד בשום מקום להיות שוין. וחזר והוציא אחד מהן. הילכך מדה אחרת היא שלמדנו הלכה [למשה] מסיני שאין למשוך עליה להחמיר. כגון זו במחיה והסגר שני. דאין דומין לכל אותן שהבאתי.
וכן מכשפה לא תחיה, עונש שמענו לכל המכשפין שמומתין, ולא שמענו באיזו מיתה. ויצא אוב וידעוני מן הכלל והרי הכתוב מחייבו סקילה. הרי זה מלמד על כל הכלל של מכשפה לא תחיה לסקילה, וכרבי יהודה. ואפילו רבנן דפליגי התם בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ז ע"ב] על רבי יהודה, ומייתי לה מקראי דעלמא, לא פליגי אלא משום דאוב וידעוני שני כתובים הבאים כאחד. דליכתוב או אוב (וידעוני) [או ידעוני] ונילף מינייהו מאי טעמא כתבינהו לתרוייהו. הילכך אין מלמדין. ולרבי יהודה מלמדין כדמסיק התם. מיהו לרבנן להכי כתבינהו רחמנא דלמיגמר לשאר נסקלין דלא כתיב בהו אלא דמיהם בם, מאוב וידעוני דכתיב [בהו] באבן ירגמו אותם דמיהם בם. דמה דמיהם האמור שם סקילה דכתיב באבן ירגמו אותם אף כל היכא דכתיב דמיהם בם בסקילה
